# מסמך יסוד White Paper
## שיטת איזון תודעתי
### המדע של הגוף הראשון

## הקדמה: תשתית חווייתית וחקירה מגוף ראשון
מסמך זה מאגד תשתית מעשית וחווייתית לריפוי ולהתפתחות אנושית, המבוססת על למעלה משני עשורים של חקירה, תרגול ותיעוד התנסותי. בניגוד לשיטות הנשענות על אמונות, דת, מיסטיקה או מבנים פילוסופיים מופשטים, שיטת "איזון תודעתי" או משא"ב – "מי שאני באמת" מושתתת על התנסויות ישירות ועובדות החיים הניתנות לאימות חווייתי בלבד.

הגישה במחקר זה מוגדרת כ"מדע של הגוף הראשון" לעומת האמת המדעית הנשענת על תצפיות מגוף שלישי. מדע זה אינו עוסק בתצפית אובייקטיבית על העולם מבעד לעדשות או מכשירים חיצוניים, אלא מתבסס על התנסות ישירה של האדם את עצמו, ממרחק אפס. זוהי חקירה עצמאית שבה האדם המתנסה הוא הסמכות הבלעדית היחידה לקבוע את האמת הבסיסית שלו. דרך חקירה זו, אנו מבקשים לגלות את המהות הקיומית שלנו מעבר לתפקידים, לזכרונות ולדמות הפומבית שאנו מציגים לעולם. השיטה מכבדת חידות קיומיות ושאלות להעצמת המיסתורין והסקרנות כחומר דלק לדרך.

מתוך המדע של הגוף הראשון נוצרה שיטת טיפול, שיקום והתפתחות אישית המציעה אימוץ וביטוי מאפייני מה שאנחנו באמת ככלים יעילים לריפוי אמיתי. 

השיטה אינה מציעה שינוי באורח החיים, אלא הוספת רובד ליישום התפיסות והתובנות החדשות שנולדו מתוך ההתנסויות. היומיום ממשיך כרגיל ולדוגמא, אדם דתי או אדם שעבודתו משפיעה על תפיסת עולמו יכולים לבחור מדי פעם ברובד הנוסף של האיזון התודעתי.
בהתנסות החווה מחובר לעולם התחושות בהווה, השיטה מייתרת ניתוח העבר, דאגות מהעתיד ונקיה מתוכן למידה.

## המדע של הגוף הראשון

### קיבולת מרחבית מול דמות פומבית
התפיסה המערבית המודרנית מניחה כי אנו ישויות כלואות בתוך גוף פיזי, המתבוננות בעולם חיצוני. מתוך כך נוצרת הפרדה בין הפנים לחוץ: בחוץ קיים חומר ובפנים מיינד, בפנים מתויג 'שלי' ובחוץ 'פומבי', אנחנו נתפסים כבורג קטן- כאן, שולי ביקום- שם, נפרד- שאינו אנחנו. אולם, כאשר אנו בוחנים את החוויה הישירה שלנו מנקודת המבט של הגוף הראשון, החוויה כפי שהיא מתרחשת בפועל, מתגלה מציאות הפוכה:

ממבט של גוף שלישי, המבט הפומבי, האדם הוא אובייקט בעל פנים, גבולות וצורה. אך מנקודת מבט של גוף ראשון, מהמקום ממנו אנו חווים, איננו רואים את פנינו. אנו חווים את עצמנו כ"קיבולת מרחבית" – חלל עירני, נטול גבולות, נקי מדברים ומארועים, אשר בתוכו מופיע העולם כולו.

מעולם כל התצפיות בטבע ובמעבדה, הצביעו על הממצאים הבאים, מבלי יוצא מהכלל, כל התצפיות הן במסגרת החוויה, וכפופים לחוקי החוויה:
* הן מגוף ראשון, מעולם לא חווה אדם מגוף שלישי.
* כאן ועכשיו, אף יצור מודע לא חווה 'שם', כנ"ל כל החוויות נחווה בהווה ומעולם לא בעבר/ בעתיד.
* הן בזהות וחפיפה מלאה עם רשמי החושים. לא נוכל להגדיר הבדל בין האובייקט החיצוני לרשמי החישה. והידיעה על אובייקט חופפת לחלוטין עם רשמי החושים.
* מבלי הפניית תשומת הלב אין רשמים, אין תצפית.
* אף חווה לא חווה את עצמו. לדוגמא, העין לא תראה את עצמה (בראי זו רק דמות הפוכה ורחוקה) סכין לא מסוגלת לחתוך את עצמה.
* מעולם לא נערכה תצפית מחוץ למסגרת החוויה.

כל אלו תקפים גם לכל המדענים, תקף בממלכת החיות כולה, אמת שמעולם לא נשללה לאורך כל ההיסטוריה, חוקים אלו נכונים גם לאלוהים ולשטן. אלו חוקי טבע שרירים בדומה לחוקי ניוטון, גם אם לעולם לא יוכרו על ידי 'המדע של הגוף השלישי'.

העובדה הבסיסית והמיידית ביותר היא שהעולם מתרחש בתוכנו כחוויה. חוש הראיה והשמיעה נחווה 'כאן', המרחק בין המתבונן לבין מושא ההתבוננות מתבטל, ה'עד' הוא אשליה של המדע מגוף שלישי, החלל שאנו חווים במרכזנו אינו ריק, אלא מלא בעולם. הבנה חווייתית זו מובילה לשינוי תפיסתי עמוק: במקום לחוות קלאוסטרופוביה של תודעה הכלואה בתוך בשר, אנו חווים חופש והתרחבות, בהם הפנימיות מתחברת כאלף נימים אל החיים עצמם. אנחנו המרחב החווה ולכן המרכז לכל הארועים והדברים שבאים, משתנים ונעלמים בתוכנו, 

### תחושת הידיעה: עקרון ההוויה והנוכחות
כדי להשיג איזון תודעתי, יש לבחון ממה עשויות חוויותינו. המכנה המשותף היחיד לכל התנסות אנושית – בין אם זו מחשבה, תחושת גוף, צליל או רגש, הוא תחושת הידיעה ש"אני חווה את זה", מכאן שחשוב להיות מודע לתחושת 'אני חווה'. אם נסיר את החווה מן המשוואה, ההתנסות כולה נעלמת. מכאן נובע כי תחושת הקיום הבסיסית, הנוכחות הערה (Is-ness / I Am), היא המרחב בו הכל מתרחש והמרכיב ממנו עשויים כל הארועים והדברים.

בהתנסות ישירה אנחנו המקור, ולא התוצאה. כל הדברים מופיעים, משתנים ונעלמים על רקע התודעה הקבועה הנקיה הדוממת העוטפת. הבחנה זו מאפשרת למתרגל להפסיק להזדהות באופן מוחלט עם ה"ציוד" שלו- הגוף, הרגש והחשיבה, ולהתחיל לזהות את עצמו עם המרחב שבו הם מופיעים. התודעה היא ה"הורה הפנימי" והמנהיגה הטבעית של הציוד.

כל אמונה, דת, מיסטיקה, חק רוחני, הם תוכן שהופיע והשתנה במרחב התודעה ולכן גם יעלם, לעומת הקיבולת המרחבית, המרכז ממנו אנו חווים ('כאן' ו'עכשיו') הם אמת בסיסית מיידית וישירה עימה הגענו לעולם. ניתן לחוות את המרחב כהדהוד של תחושת החוויה, אבל לא ניתן ללמוד עליה דבר באופן ישיר, לא ניתן לשכלל ולהוסיף תיאוריות, ממש כמו שהשמש לא יכולה להכיר את עצמה, אבל כן עשויה ללמוד על עצמה באופן עקיף כי אובייקטים קרובים אליה מוארים וחמים יותר מהרחוקים ממנה.

### תודעת מוות ופחד מהחידלון
חלק בלתי נפרד מהחיבור להוויה הוא הכרות, אמירת 'כן' (קבלה), וביטוי תכונות מי שאנחנו באמת. תכונות הריקנות והדממה הקבועה עשויה לעורר פחד מה-מוות. הפחד מהמוות עבור רובנו הוא למעשה פחד מחידלון- לא להיות, לא להשאיר זכר, ופחד זה מורגש כבר בחיים עצמם כשאנחנו מפסיקים להיות "רלוונטיים", למשל בפיטורין וגירושין. במקום לברוח מתחושת החידלון או השעמום אל הסחות דעת (כמו הסמארטפון) או אל עשיית-יתר, הגישה החווייתית מציעה ללכת אל תוך הריקנות ולחבק אותה. קבלה של הריקנות, ההפנמה שאיננו אלא מרחב, מקלה על פחד המוות, היא מבהירה שאנחנו מרחב נוכח, הווה רציף ונצחי שמכיל את כל ההתנסויות המתכלות, ותפיסת המוות היא תוכן שמשתנה בנו, אין בכך לאבד את הפחד מהמוות, אבל יכולת ניהול הפחד, הפרופורציה והמינון שלו בתוכנו משתנות.

## איכויות החווה: הבריכה הצלולה

### המרכז הרגשי הגבוה 💖 
כאשר תשומת הלב מופנית מן האובייקטים או המחשבות בחזרה אל האני החווה, מתגלות תכונותיו הטבעיות של מרחב הנוכחות. מרחב זה מתואר כמטאפורה של "הבריכה הצלולה".
מתוך תרגול ושיתוף חוויות ממצאי ההתנסויות עולות התכונות של הבריכה הצלולה:
* **ניקיון והעדר זכרון:** המרחב אינו מתלכלך לעולם מהאובייקטים שעוברים דרכו. לאחר שצליל חולף, המרחב נותר דומם. לאחר ש-רגש קשה חולף, הקיבולת המרחבית הערה חוזרת להיות נקיה לחלוטין, נטולת זכרון. רגשות ומחשבות אינם מכתימים את מהותנו.
* **היעדר צורה וגבולות:** המרחב אינו מוגבל במידות, ואין לו התחלה או סוף, אם כי איננו אינסופי. אם נבחין בגבול או בצורה במרחב שאנחנו הרי שהגבול והצורה אינה חלק מהמרחב אחרת לא ניתן היה להבחין בה.
* **פתיחות:** אנחנו בנויים פתוח (born to be wide), במקום ראש אנחנו מחוברים לעולם באמצעות החושים שנחווים 'כאן' בעיקר השמיעה והראיה.
* **קבלה ללא תנאי, הכלה:** המרחב אינו שופט, אינו מביע דעה ואינו מתנגד לדבר המצוי בתוכו. הוא מאפשר לכל תופעה, מכאב ועד עונג, להתקיים בתוכו בשלמות.
* **דממה ובהירות:** גם בתוך רעש חיצוני או סערה רגשית, המקום שממנו אנו חווים נותר דומם ובהיר.
* **כאן ועכשיו:** כפי שאנחנו תמיד חווים מגוף ראשון כך מעולם לא היה חווה 'שם' או בעתיד/ בעבר.
* **גמישות**

### המרכז השכלי הגבוה 👑: 
תודעת המרחב הוא תופס את האמת השלמה של המציאות בבת אחת, ללא צורך בניתוח לוגי או תהליך של סיבה ותוצאה.

אישה נכנסת להריון נושאת ברחם יצור שלא היה בגוף, ובמהלך ההריון מנסה לתקשר עם העולם, קריא הרחם- אימא שלו, באופן בלתי אמצעי ובדרך שמעבר לדרכים גופניות.
בראשית חייו התינוק עדיין לא מוכל בגוף ולכן יכול להיות כל דבר שעולה בו, אפילו רכבת או מטוס.
התחלנו את חיינו כתינוקות, בראשית חיינו חווינו את כל המאפיינים. המשימה ההורית היא לשלב את הילד בחיים המצפים לו, ובהמשך שיצליח להשתלב בחברה, כך שמשימה ראשונית היא שהילד יזהה את עצמו עם שמו ועם גופו, בערך עד גיל 6 אנחנו מפנימים את העובדה שהצטמצמנו לתוך הגוף עליו ולמעשיו אנחנו אחראים, אחרת התוצאות כואבות, בשלב זה עדיין מודעים ליכולת שלנו לבחור במרחביות הגמישה.

### שאיפה תמידית לביטוי
מרגעי לידתנו אנחנו במאמץ תמידי לבטא את תכונות מה שאנחנו בסביבה במעגלים גדלים והולכים, כל פער בין החוויה את עצמנו לבין חוויית האחר אותנו מתבטא בסבל.
לדוגמא כשאנחנו עם אחרים, אנחנו מנסים ללא הרף להסביר את עצמנו לאחר, במילים ובהתנהגות.
לתובנה זו קיימת השלכה חברתית, חברה שאינה מבינה את הפרט בה גורמת לסבל ככל שהפער גדול יותר, איזון תודעתי שואפת ליצירת המשגה הווייתית, שפה ושיח שמייצגים את מאפייני מה שאנחנו באמת.
כבוגרים המחשבות התועות שמזהות אותנו עם ה'ציוד' בונות חומות של סבל, לכן חיוני לתרגל וליצור יכולת לצלם את ה"גנב בשעת מעשה" רגע לפני שמחשבה תועה מצליחה לקנות את אמוננו, זהו כלי חיוני לחזור ולראות שאנחנו המהות.

### הזכרות- התעוררות מול שכחה והרדמות
אנחנו שוכחים את מהותנו ונרדמים כל הזמן, ככל שנתרגל ועם הזמן נפנים ונתעורר לעיתים תכופות יותר ונצבור עוד ועוד זוויות חוויתיות של מציאות וניסיון חיים במפגש עם החיים- בית הספר של החיים.
ההזכרות וההתעוררות שייכת לנו, ההרדמות גם.. אבל בשליטת היקום/ המציאות.
אנחנו יכולים רק לשאוף למצב בו נעבור את הסף מכיוון שהתרחשה בנו התגבשות 'סופית' (Crystallization) שתחבר אותנו לשלם, למציאות, למרחב ותבונתו ורצונותיו- בקביעות. הסימן המובהק הוא שהזכרות בעצמיות כבר אינה תרגול שדורש מאמץ או הפניית תשומת הלב, אלא אנחנו במצב הוויה רציף שאינו ניתק. השאיפה היא לרכישת "אני" אמיתי מחובר לשלם, אבל קיימים 3 סייגים למצב תיאורטי זה:
1. כשאנחנו מחוברים לשלם גם הרצון שלנו הוא רצון השלם, המרחב, רצון שונה מאשר רצון האגו, לדוגמא: לרכוש כוחות על רוחניים, להנות ולהרגיש ממש טוב, שפע ועושר, שליטה כח ופרסום, התגברות על המוות.
2. השלם מכיל הכל על כן חסר כל ידע, הראינו מקודם כי אתה יכול לחוות להכיר ולדעת רק מה שאינו אתה ובמרחב הער שלך.

3. השלם דומם וחסר תהליך
מגבלת היכולת לשהות בחיבור אבסולוטי לשלם היא גם המתנה שלנו: תכונות השלם זהות לתכונות המוות, ולנו בינתיים החסד והזכות לחיים.

### תודעה ואמת אובייקטיבית
לא קיימת תודעה אובייקטיבית, ולא אמת אובייקטיבית. גם אלוהים תופס את המציאות בדומה לנו- "בצלמו". ויותר מכך, אנחנו המקור ואלוהים זקוק לנו החווים להיות מרחב שיממש אותו.

### תת- מודע
לא קיים תת- מודע, מה שאנחנו לא יודעים שאיננו יודעים לא מתממש בנו, לא קיים במרחב אלא רק כאמונה בתת- מודע, ועוד פחות מכך מה שאנחנו יודעים שאיננו יודעים. 

### חשיכה
מאפייני החשיכה הולמות את מאפייני ה'אני החווה' על פני מאפייני האור. 

### תודעה אינסופית
התפיסה שהמקור שלנו באינסופי ואנחנו חווים את הסופי היא אמונה- תוכן בלבד.

## יישום ביומיום: מדיטציה מעשית ופיתרון קונפליקטים
עיקרון נוסף של שיטת איזון תודעתי הוא שההתפתחות אינה מתרחשת בניתוק מן העולם (באשראם או בבידוד), אלא בתוך החיים עצמם. "החיים הם בית הספר הטוב ביותר". מדיטציה אמיתית היא האמנות של מנוחה ערה בתוך ותוך כדי תנועת היומיום, כרובד נוסף.
איזון תודעתי מושג כשאנחנו בסחף החיים עצמם, גופנית- רגשית ומנטאלית, ואם התרגלנו להצמד לארועים כנראה שכדי להשיג איזון נזדקק לצעד אחד לאחור, אך בודאי שלא ל-10 צעדים..
מהמרכז המרחבי הגישה שונה מגישת האגו שכלוא בתוך גוף ומתבונן מנגד על העולם שאינו חלק ממנו, על כן גם ההחלטות שיתקבלו נובעות מפתיחות וממקום פחות פגיע וצמוד לדעותיו.
לא קיים עד המתבונן מהצד על החיים, החוויה כוללת את המרחב המודע הער הכולל את כל ההתנסויות בו ללא דואליות.

### מיקרו-החלטות וזכירה עצמית
ההתעוררות אינה אירוע חד-פעמי שקורה רק בתנאי מעבדה, אלא מורכבת מרצף אינסופי של "מיקרו-החלטות" שאנו מקבלים בכל רגע נתון במהלך היום. בכל סיטואציה יומיומית, עמידה בתור, המתנה, או עימות מול בן זוג, אנו מחליטים האם וכמה להיות מחוברים לרבדים העמוקים שלנו לעומת נסיגה אל האוטומט וההיסגרות. יכולת זו קשורה ישירות למושג ה"הזכרות בעצמיות": המיומנות לעגן חזרה את תשומת הלב אל המקור החווה בתוך שאון החיים, ולהכריע האם להיות תגובתי או אותנטי.

### התמודדות עם מתח, חרדה וכאב (Stress Coping)
כאשר עולה קושי, נטיית האדם הלא-מודע היא להתכווץ ולהזדהות עמו לחלוטין. איזון תודעתי מציעה כלי מיידי: הפרדה בין הלחץ "שם" (באובייקט/בגוף) לבין היעדר הלחץ "כאן" (במרכז החווה), במקביל הבחנה של מי הלחץ הזה? האם המרחב שהנני יכול להיות במתח/ להתכווץ או להילחץ?
המתרגל לומד למקם את הכאב או המתח במרחב. הוא מבחין כי בעוד שהשריר כואב או הנשימה מכווצת, הקיבולת המרחבית עצמה אינה כואבת ואינה לחוצה. החלל מכיל את המתח מבלי שהשתנה. תשומת לב דו-כיוונית זו משחררת את ההזדהות עם הסבל ומאפשרת התמרה והקלה פיזיולוגית ורגשית מהירה.

### ריפוי "טראומת אושר"
אנחנו מותנים מילדות לצמצם את העונג ההתלהבות ההתנהגות והביטוי, לא לבלוט יותר מדי מחשש שהחברה תדחה אותנו, תופעה המכונה "טראומת אושר". העבודה הפנימית מאפשרת למתרגל להתרגל מחדש להכיל עונג מבלי לצמצם את ביטוי הנוכחות, לשחרר את מנגנוני ההגנה המכווצים, ולתת ביטוי לתכונות האותנטיות שאנחנו, לזרום וללא מאמץ.

### טכניקת האל-בחירה
ממש כפי שצמח לא מקבל החלטה היכן יצוץ ענף, עלה או פרח, אלא גדל ומתגלה תוך כדי התפתחות, כך גם חיינו- לרוב נטולי צמתי החלטה ואנחנו יוצרים אותם מלאכותית. 
פתרון בעיות אינו נעשה דרך מאבק שכלתני בלבד, אלא מתוך רגישות לקושי או לבעיה שנחוות במרחב של התודעה. אם נבהיר לעצמנו את הקושי ונשהה עמו מבלי לדחוק לפיתרון, נאפשר לפיתרון אותנטי ונקי להתגבש מעצמו, מתוך אכפתיות ומעורבות אך ללא לחץ וללא התערבות כפויה של האגו.

## מקרי בוחן והדגמות מהחיים
כדי להמחיש את יעילות כלי איזון תודעתי בזמן אמת, להלן מספר דוגמאות מתוך התנסויות יומיומיות ועבודה קלינית:
* **פגישה עם הבוס:** באחד מסיפורי משתתף בקבוצה מתוארת פגישה מאיימת אצל מנהל בכיר. במקום לשקוע בחרדת חוסר-הוודאות, המתרגל בחר ברובד הקיבולת המרחבית, תוך הרפיית העיניים וחיבור לתחושת ביטחון שהמרחב העוטף מעניק. ההבנה שהאני האמיתי נשאר ער, בהיר ולעולם "לא מתלכלך" מהנסיבות, שינתה מיד את הדינמיקה בחדר לנינוחה ואף משועשעת.
* **התמודדות עם הפחד מהשתלטות:** מטופלת שחוותה טראומות בעברה פיתחה פחד קמאי מאלימות ומהשתלטות על חייה, מה שמנע ממנה להגדיל את העסק שלה מחשש שזה "ישתלט לה על הזמן". בטיפול קצר מועד בן 3 מפגשים היא התמודדה והסכימה לשהות ולחוות את מעמקי הפחד מהשתלטות מתוך מרחב החווה, ההסכמה לחבק את תחושת הפחד ללא התנגדות הפיגה ושחררה את אחיזתו, שכן הקיבולת אינה יכולה להישלט על ידי שום דבר המופיע בתוכה.
* **אגירת הבגדים:** מקרה של מטופלת שסבלה מאגירה כפייתית של בגדים עד לאובדן מרחב המחיה בביתה. חקירה מגוף ראשון חשפה כי הסימפטום של אגירת הבגדים יושב על פחד קמאי מפרידה עוד מילדותה. הפתרון לא נבע מניסיון טכני לזרוק את הבגדים, אלא מהכרה בטבע הריקנות, במרחב כתכונות טבעיות שהיא וצורך לבטא את עצמה האמיתית בסביבתה. ובכך לחזור ל- state of mind ילדי: גמיש, נקי ומחובר לנוכחות.

## השלכות מעשיות: זוגיות, הורות וייעוד
החיבור לעצמי האמיתי מהדהד ומעצב מחדש את מעגלי החיים המרכזיים:
* **זוגיות ומערכות יחסים:** היסוד הראשוני והצורך העמוק ביותר באהבה הוא הצורך להיראות כפי שאנו באמת. כאשר אדם מכיר בטבעו כמרחב מכיל (ולא רק כדמות), הוא מסוגל לאהוב את הפנימיות של האחר במקום רק את תפקודו. התקשורת הופכת לכנה, ספונטנית ונטולת "משחקים", והזולת מפסיק להיות אובייקט והופך להיות השתקפות של אותה הוויה ממש.
* **הורות:** הקשר עם הילד אינו קשר בין שתי "אישיויות", אלא מפגש בין הוויה להוויה. חיבור לעצמי האמיתי מעיר את האדם לתפקידו כ"הורה-פנימי" לעצמו, מה שמוקרן באופן טבעי החוצה ויוצר סביבה אצילית, משחקית וספונטנית עבור הילד.
* **גילוי הייעוד:** ייעוד אינו מטרה חיצונית שמשיגים בכוח הרצון האגואיסטי (התגובתי), אלא פועל יוצא של מחויבות לאהוב את העצמי האמיתי ולפעול מתוכו. כאשר האדם מתבסס במרכזו, עקרון ה"אל-מאמץ" הופך לדרך פעולה. העשייה בעולם נרקמת מתוך בהירות וניקיון, חפה מחרדות השתלטות, והייעוד מתבהר מאליו.

## מערך ההתנסויות והמרחב הקבוצתי
הפרקטיקה הקבוצתית היא כלי מרכזי ובלתי נפרד משיטת איזון תודעתי. בניגוד ללימוד עיוני בלבד, הקבוצה מתפקדת כמרחב של חקירה משותפת (הרמנויטיקה של הגוף הראשון) המאפשר יצירת קליק פלאי שבו ההקשבה מעמיקה והגבולות המפרידים בין המשתתפים מתמוססים. במסגרת זו נערכות התנסויות ספציפיות:
* **קואורדינציה קיומית:** תרגול פיזי ומנטלי המשלב תנועה (כמו קפיצות או מוטוריקה עדינה) עם זכירה עצמית. תשומת הלב מפוצלת באופן מאוזן בין הגוף, הרגש, החשיבה, והנוכחות הערה שמכילה את הכל, תוך בניית "עמוד שדרה פנימי" ופיתוח גמישות אותנטית בחיים.
* **התנסויות ייעודיות לזיהוי העצמי (המדע של הגוף הראשון):** שלל תרגילים ישירים ופשוטים. למשל, 
תרגיל "נלסון מנדלה" המוכיח שמנקודת מבט אישית האדם אינו כלוא בחדר, אלא החדר מופיע בתוך המרחב שהוא. 
"האדם התלוי" הוא תרגול שבו הופכים את החוויה מגוף פיזי למרחב אינסופי שממנו אנו יוצאים ונכנסים. וכן, חקירת התקשורת באמצעות "מסכה לבנה", המאפשרת לאנשים לתקשר איכויות פנימיות ללא הדימוי החיצוני של פניהם. 
* **"אנחנו בנויים פתוח":** במפגש עיניים אנחנו ויזואלית מכילים את האחר ומוכלים על ידו, לעומת התפיסה וההרגל החברתי 'לעמוד מול' האחר, כשכל אחד מאיתנו בתוך גופו, מחזיק באינטרס האישי בתוך מוחו. בתרגיל זה אנחנו מאשרים במבט אל תוך העיניים כי אנחנו מודעים למקום ממנו האחר מביט.

## סיכום
המדע של הגוף הראשון מציע גישה ישירה, אמת בסיסית צמודה לחווית הקיום. על ידי הכללת תשומת לב החווה יחד עם האובייקטים (כולל מחשבות, גוף, רגשות) אל עבר המרחב הער שמכיל אותם, פרט לגישה יעילה לחיים השיטה מציעה כלי ריפוי שאינם אלא הזכרות במי שאנחנו באמת, שיטה מעשית, חוויתית, מיידית, פשוטה, נטולת למידה, אך דורשת תרגול ותהליך הפנמה עמוק לשיקום זהותנו האמיתית. ממד החיים מציע עומקים צבעוניים, קסם ואושר לאורו העובדות הופכות שוליות. שיטת איזון תודעתי אינה דורשת שינוי או ביטול של חיי היומיום, אלא מוסיפה להם ממד קיומי של חירות, צלילות ואהבה בלתי מותנית, התעוררות חוויתית המתרחשת כאן ועכשיו, מתוך מנוחה ערה משולבת בתנועת החיים.

---

יש לי שכן לחניה, זעוף וכפוף עם וולבו ישנה.
אני תמיד מתרחק מאש הזעף ומחנה כמה שיותר על- בטוח בצד הרחוק.
לפני שבוע צצה בחניה יונדאי משפחתית חדשה.
פגשתי אותו היום והוא חייך לראשונה מזה 7 שנים להכרותנו ואפילו שאל לשלומי.
פתאם הבנתי שהוא חיכה לאוטו כדי להיות בן- אדם.
קפלתי את תשומת הלב למקום ממנו אני חווה ונשמתי במנוחה ערה לרווחה

---

קיים הבדל בין כאב לבין סבל. 
פגישה עוצמתית של העמוד עם הראש> הכאב הוא בלתי נמנע.
להבא אלמד שהמפגש עם העמוד לא מטיב עם האף ואסגל לעצמי כללי זהירות סבירים.
לעומת הכאב, הסבל נוצר כשאני חושב שהכאב הוא 'לא בסדר', 
העמוד 'לא פייר', אני 'אשם', 'אסור לי' לבזבז זמן.
קיימות שתי סוגי מחשבה, מחשבה רצונית מגיעה בעקבות מטרה, רצון, או צורך.
היא חלק מהותי מהתכנון או העשייה.
וקיימת מחשבה תועה, היא צצה לה בלי שאף אחד הזמין אותה, חתול תעלול במרחב הפנימי שלנו.
המחשבות התועות מייצגות דעות קדומות, חומות הגנה מפני 'חוסר אהבה' של אחרים כלפינו,
צדק ומוסר- 'מגיע לי', 'בגילי צריך שיהיה לי'
מהיכרות קרובה עם הנושא, למדתי כי ניתן לזהות מחשבות אלו, למשל הדעות הראשוניות הקופצות לראש, חיזוק "מסקנות" על החיים,
אלו משאירות אותנו בבדידות מזהירה! הסבל מעולם לא היה הכרחי. החומות שבונות סביבנו המחשבות התועות מקיפות את הלב ומשאירות אותו בדד כמדבר צחיח. 
אז איך להימנע היום מסבל ולפתוח את הלב לחדוות עשייה ואהבה? 
עם הזמן והאימון, תפתחו יכולת צילום של הגנב בשעת מעשה, זה אומר להתעורר בזמן לפני שהדעה התועה מצליחה לקנות את אמוננו.
כל מה שנדרש הוא לראות את הבור רגע לפני שנופלים אליו. רגע לפני שמתחילים להאמין להתבונן מסביב, האם זה באמת כך?
השלב הבא הוא פשוט להבין היטב את הנזק שהן גורמות, כשאנחנו מאמינים למחשבה תועה, אנחנו מוכרים לה בזול את החיים שלנו- נכון לא הגזמתי, לא פחות מזה.
כל דקה בה אנחנו שגרירים של מחשבה תועה, היא דקת חיים שלא תחזור, בעקבותיה יבואו עוד 10 דקות אבודות, 
בניסיון להשתלט על הנזק הסביבתי, עליו אין לנו שליטה.

## התהליך 
גיבוש הנוכחות הוא תהליך ההתבגרות האמיתי, נתנה לנו הזדמנות יחידה להתממש בחיים, והמשמעות המעשית היא ש-'מה שאנחנו באמת' שנוכח כאן, אמור לגעת בחיים- במציאות, אנחנו אמורים לחיות את החיים, קריא להתחכך, להשתלב, להתבגר, ולגבש את הנוכחות באמצעות המגע עם החיים.
כלומר מצד אחד, לנתח את עצמך ללא חומרי הרדמה הלכה ולמעשה. 
מצד שני, אין צורך ביצירת טריגרים מלאכותיים, החיים עצמם מספקים את החום והחיכוך ההתפתחותי הנדרש, לרוב וכך אני מקווה שגם עבורנו- בסדר הטבעי ולרוב בקצב הנכון. 
כמטפל תוכל ללוות ולהדריך, אבל רק אנחנו עצמנו יכולים לבצע את הניתוח עבורנו וזה לרוב דורש:
מאמץ מודע וכנות אמיצה לראות ולהקשיב, קורטוב חוצפה לקחת לעצמנו את הסמכות הבלעדית להחליט ולבצע חקירה עצמאית, להסיק מתוך חשיבה גמישה יצירתית וביקורתית, נדרשת גם הסכמה להשתנות אם נגלה כי הממצאים דורשים זאת, ולבסוף גם הסכמה לכאוב.

## אמירות
> "לא לשכוח,
> הלילה מזיזים את המרחב מטר קדימה.
> אל תישארו מאחור."

> "העובדות ידידותיות"

> "הלא-נודע הופך לידוע תמיד רק ברגע הזה.
> כך שגם אם דרכי האל והחיים נסתרות,
> הן תמיד מתגלות בפניך
> ברגע שאתה מוכן לראות
> מה מתגלה בפניך.
> היעדר הידיעה
> יכול לגרום הרגשת חוסר ביטחון
> ויכול לגרום תחושת ביטחון עמוקה.
> זה תלוי עד כמה
> אדם מוכן להרפות אליו."

> "שערי הפחד:
> תהום הופכת לעומקים
> כשאתה מוכן לרדת אליה,
> בקצב שלך,
> ולפגוש את מה שיש בקרקעיתה.
> חרדה הופכת לשער אל עצמך
> כשאתה מסכים להרפות מאחיזתך,
> כפי יכולתך,
> ולאפשר בהרפיה את התנועה.
> כאוס הופך להרמוניה
> כשאתה מוכן לשהות בו
> עד שאתה יכול לראות
> שהוא מתרחש בתוך חלל.
> אתה שלם כבר עכשיו, בחייך,
> וכל הפחדים שלך מחזיקים בשבילך
> את כל המפתחות שתצטרך
> בשביל לפתוח את כל המנעולים
> שמאחוריהם נעלת את הידיעה הזאת,
> את עצמך.
> פחדים ראויים לאהבה,
> ויותר מזה, הם ראויים להערכה.
> הם הסמנים הכי אינטימיים אל עצמך.
> הם שם
> כל עוד אתה לא נוכח בתוכך
> ומספרים לך איפה
> עדיין לא פגשת אותך."

למטופל: התבונן באמונה הזו שאתה בן 61 ולאט כלה ומתדרדר וראה איך לפני שנתיים צצה והופיעה, ולפני שנה צמח לה חבר מחשבתי- רגשי בדמות החרדה ההשוואתית מול אחרים, ראה שכפי שהופיע והשתנת כך גם עשויה להיעלם ובמיוחד נתמקד בקיפול תשומת הלב- ראה את האמונה וההצמדות הזו ועכשיו קפל את תשומת הלב למקום ממנו אתה חווה, ראה שמקום זה נקי ומרחבי.