מסך אינסופי חווה את עצמו
האם נוכל להפריד בין המסך לסרט?
אני מתישב מול הטלויזיה החכמה בסלון ובודק את זה
טלויזיה חכמה, כול תכליתה להקרין סרטים
מנקודת המבט של אחד הדמויות בסרט
יש הרבה דמויות, יש אובייקטים והוא אחד מהם.
אבל מהמקום היחיד ש-ער עכשיו מהמקום האמיתי היחידי הנוכח יש רק מהות אחת שחווה
לחווייתי אין שניים, הסרט הוא הטלויזיה
אבל הטלויזיה לא מושפעת מהסרט,
היא לא עצובה בסרט עצוב, לא נמתחת..
הסרט נגמר והמסך נשאר
התנועה שייכת לסרט.. והדממה למסך
ובעצם.. שניהם מתמזגים.. זה קסם
הזמן זורם בסרט.. אל- זמן נצחי במסך
זה קסם הם מתמזגים לאחד
מתח מול הרפייה
צבע.. נטול- צבע
צורה.. מרחביות
צליל.. דממה
עומרי הבן שלי רואה טלויזיה,
אני ניגש ושואל מה אתה רואה?
מועדון החנונים הוא עונה
20 דקות אחכ ניגשתי שוב, הוא עדיין ישב אבל כבר סיים לצפות
שאלתי את אותה השאלה
כלום הוא עונה.
הוא עונה *כלום* בגלל שקודם ראה *משהו*
סרט, סדרה, משחק
אם קודם היה עונה
*אני רואה מסך*
אז גם עכשיו כשהמסך כבוי היה עונה
*אני רואה מסך*
אי אפשר להפריד בין הסרט של חיינו לפנימיותנו
אנחנו המקור, המהות אבל גם הצופה בסיפור חיינו
הכול אשליה אבל הכול אמת נצחית שאין עליה עוררין
אז איך קרה שהאמירה "הכול זה אשליה" הפכה אצלנו לאמת רוחניקית שכזו?