ח’ידר המורה של משה, ירד יום אחד אל האדמה והודיע לאנושות: בתאריך מסוים יוחלפו המים ומי ששותה מהם יהפוך משוגע.
רק אדם אחד הבין את משמעות ההודעה ההיא. ולכן, הוא אגר מים במקום בטוח ואז חיכה שהמים יוחלפו.
הגיע יום והנחלים שינו את זרימתם לרגע, והאדם שידע הלך למקום המקלט ושתה את המים ששמר.
חלף זמן וכשאזר אומץ ירד וחזר אל שאר בני האדם. אולם, הוא גילה מיד שהם חשבו ודיברו באופן שונה ושהם לא זוכרים יותר דבר: לא את האזהרה שקיבלו ולא את התחלפות המים. כאשר ניסה לדבר עמם הוא גילה שהם חשבו אותו למשוגע. הם הביטו בו בעוינות או בחמלה, אך ללא כל הבנה.
בהתחלה אותו אדם חזר כל יום אל מקום המקלט כדי לשתות מהמאגר שלו, נזהר לא לגעת בטיפת מים חדשים.
לבסוף, הוא החליט לשתות מן המים שלהם, מכיוון שלא יכל יותר לחיות, להתנהג ולחשוב באופן שונה מכל האחרים.
בסופו של יום גם הוא שכח את מאגר המים וחבריו החלו להחשיבו למשוגע שמצא באופן פלאי את התבונה האבודה.
מתוך: אידריס שאה – ” סיפורי הדרווישים”.
השאלה היא עד כמה אנחנו משוגעים?
נדמה שכול אחד מאיתנו אמור לבדוק בעצמו,
ככול שנשנה מספר פעמים את התפיסה שלנו ונתבונן מזויות שונות על המציאות-
נוכל לקבל מושג בהיר ומגובש יותר ויותר
.
אנחנו נוסעים במכונית ומקשיבים לחדשות הרדיו, רואים את שלטי החוצות הענקיים מקשיבים לרכילות האחרונה או צופים בטלוויזיה.
האם מערכת האמונות, בה אנחנו מזינים עצמנו בכל יום, תפוסים בהם משחר נעורינו- האם אלו החיים האמיתיים? או שמא אילו מים ששתינו שהפכו אותנו משוגעים מהופנטים במידת מה?
האם תעביר.י את חייך שבוי בתפיסה אחת?
הסקרנות הזו לא עוזבת אותי והיא דלק לדרך. לא מפריע לי שהחידה הזו לא תפתר לעולם. נתנה לי הזדמנות לחיות את החיים ולבדוק מזוויות שונות, אז
אנחנו מתנסים בהתבוננות דו- כיוונית,
ובשילוב זכירה עצמית בשגרת היומיום,
ובהוספת רובד הערות לכול דבר.
עכשיו תורכם- מהם המים המשוגעים לגביכם?
איך אתם משנים תפיסה?