רובנו מפחדים לאפשר לאמת לגעת ולהשתנות וכתוצאה לא באמת מקשיבים
נדרש אומץ רב כדי להקשיב, ברוב השיחות שאני נוכח הפחד להשתנות עומד כ-פיל שאפחד לא מדבר עליו..
אולי נדבקנו קצת מתרבות החדשות בישראל, בתקשורת אנשים לא מחכים לסיום דברי האחר, ואם באופן נדיר כן- ההפסקה היא קצרצרה רק כדי להבין שהאחר סיים..
כשהאמת נוגעת בנו היא משנה אותנו
וזו אולי ההגדרה הכי טובה שאני מכיר למושג "אמת"
אנחנו מתמלאים בשמחה עמוקה כשאנחנו נוגעים באמת,
מתמלאים בסיפוק כשלומדים דבר מה חדש
האמת היא דינאמית
אפשר להדגים את זה ממש עכשיו..
עכשיו אתם שומעים אותי
ואם האמת הזו רלבנטית לכם, אתם תשתנו..
אז כל מה שנכתוב ילך ויתרחק מהאמת הדינאמית, החיה
בפעם הבאה שכמה מדברים ביניהם- פשוט שימו לב
כשאני בקבוצה שכך מתנהגת, וכולנו מחכים רק לתורנו, אני לוקח צעד אחורה.
נושם. מקשיב באומץ.. ממילא אין שום טעם לומר דבר..
ואז מעלה ומדבר על זה, האם באתי היום לדבר או להקשיב?
האם אנחנו רוצים להיות נוכחים יחד?
אולי נרצה לנשום בשקט נשימה מלאה בין הדוברים?
נסו תרגיל לבדיקה, לשקלט, לכתוב שיחה קבוצתית יום אחרי, בדקו מול מקור טוב, נניח סיכום או הקלטה- כמה באמת אתם לומדים, זוכרים?
ללא הקשבה גם הכנות נפגעת
נסו לדבר למישהו שפנוי להקשיב, וגם.. מוכן עכשיו שתשנו אותו לנצח.. הוא מקשיב בשקיקה
עד כמה זה שונה מלדבר אל כמה שרק מחכים לתורם לדבר?