חרטה הורית שדה שכוח אל

מה דעתכם על חרטה הורית? איזה רגש עולה כשאתם שומעים על הורים שמתחרטים על שהביאו ילדים?
עד כמה קשה לנו להבין חרטה הורית?

רק מצרף את דעתי לדיון, ורקע מתוך לימודי באדלר, 
שאגב גם שם, בלימוד הורות וזוגיות, חלפו על פני הנושא במשפט וחצי!

קיימים 2 סוגים של חרטה- 
אלו שלא הביאו ילדים ומתחרטים על זה 
ואלו שהביאו ילדים.. ומתחרטים! או מתחרטים חלקית על הבאת הילד ה-3 למשל.

האם באמת נפוצה חרטה מהסוג הראשון- בקרב אלהוריים מבוגרים?
אז הלכו וחקרו אלהוריים בני 60, 70 ו80….ונחשו מה? טוב להם מאוד 🙂 והחרטה אצלם נדירה
הנה הפיסקה הכי חזקה שחוזרת על עצמם במחקרים: 
"הדימוי היחיד בהתייחס לאנשים זקנים שהם לא הורים הוא של נשים וגברים עריריים, שמבכים את מר גורלם כשהם יושבים בחושך" (מתוך דוקטור אורנה דונת, סוציאולוגית ומחברת הספר "ממני והלאה – הבחירה בחיים ללא ילדים בישראל")
כלומר נראה שכמעט ולא קיימים בפועל מתחרטים על שלא הביאו ילדים..

ובאשר לחרטה מהסוג השני, הנה הפסקה השנייה שחוזרת על עצמה במחקרים:
"[יש] אנשים שמתחרטים על כך שכן הביאו ילדים. אבל אף אחד [בחברה הישראלית] לא מקשיב להם [בעיקר להן, הכי כואב לאימהות]. התפיסה הרווחת מניחה שהכל מתחלק באופן דיכוטומי: 
או שהפכת להורה וטוב לך, 
או שלא הפכת להורה ואתה מסכן. 
כל מפת דרכים אחרת – שהיא מרובת ניואנסים, גוונים וצורות – נחשבת למסוכנת בחברה שלנו".

אני מודה שהמחשבה למות לבד הפחידה אותי והייתה שיקול אם להביא ילדים בגיל 35..
"אחת הדרכים לשמר את התפישה המקובלת שחייבים לעשות ילדים היא להבהיל אותנו מפני הצפוי בזיקנה: 'בסדר, עכשיו טוב לך ככה, את עוד צעירה, אבל חכי חכי מה יהיה כשתזדקני'. 
זו הפחדה מאוד אפקטיבית, רק שגם היא לא מחזיקה מים, משום שיש מי שעבורם הידיעה הוודאית שאין רצון להיות הורים נותרת כפי שהיא גם בגילאי 60, 70, 80 ו-90".

בעיני חסר הלגיטימיות החברתית וחוסר השיח החברתי הופך את החרטה ההורית (כשיש ילדים ומתחרטת) לסבל משמעותי. 
אנחנו נוטים לא לספר על החרטה אפילו לעצמנו, ולהדחיק את הרגש.

מתחברים? האם עברו בליבכם תחושות דומות?

הורים/ אל-הוריים 
מחשבות על חרטה? 
איך אתם עם תגובות החברה? עם מי מדברים על זה?

Leave a comment