האגדה מספרת על טבעת החותם של שלמה המלך עליה כתוב
"גם זה יחלוף"
המשל הראשון בפוסט הקודם דיבר על חק השינוי התמידי
והאמת היא שכול שינוי מתרחש על
רקע מרחב קבוע
מרחב ער, שמעולם לא השתנה.
בואו נקשיב עכשיו לצליל כלשהו, נמשיך להקשיב תוך כדי קיפול תשומת הלב לאחור, לשומע, כאן אני מזמין אותנו לבדוק מחקירה עצמאית כשאנחנו הסמכות הבלעדית, אני חווה את השומע כ'אין- צליל', מרחב של דממה, שקט.
את אותו שומע, אני חווה כמרחב קבוע של שקט, אותו מרחב שמוכר לי מילדותי, אם אקשיב לתקתוק האצבעות ולשירת הציפור הרחוקה, שני הצלילים נחווים באותו המרחב, זהו מרחב יחיד.
מגע
כך גם מגע הטוסיק על הכיסא ולחץ סגירת כף- היד לאגרוף- נחווים על ידי זה ש*מרגיש*
אני חווה אותו כהרפייה, 'אין- מתח' אין מגע, זהו מרחב יחיד וקבוע של הרפייה.
מחשבות
נקשיב למילים האלו, נקפל חזרה אל *החושב* 'מרחב- המחשבות' מוכר לנו מילדותנו והוא קבוע.
כך גם *המרחב הטועם*, *המרחב המריח*
*המרחב הרגשי* מעט קשה יותר לחוויה אולי כי אנחנו קרובים אליו כל כך
כל המרחבים
נקיים מתוויות ותגיות, נסו להקשיב אם הצליל שלי או שלך- הצלחתם? בן כמה הוא? הצליל עצמו כתחושה נקי מתגיות.
כל המרחבים
קבועים
יחידים
ערים
ומחוברים לתודעה שהננו
ויותר מכך, התודעה עשויה מהשומע, הרואה, המרגיש..
בא לי להכיר לכם את המרחבים- זו העוצמה של האיזון התודעתיואעשה
זאת בסדנה הקרובה-
אי הודאות של הדברים מתמזגת בודאות של המרחב הקבוע שהננו.
המתח של הדברים מתמזג בהרפיה שהננו.
התנועה והזמן שבדברים מתמזגים בדממה ובאל- זמן שהננו.
אז עד כמה המודעות הזו עשויה לעזור לנו?
האם וכמה שווה להתאורר להתבוננות דו- כיוונית?