יום ראשון שהילדים אצלי והכול זורם טפו טפו טפו.. בערב אני מסיע את הבן שלי לאימון כדורסל ויוצא לריצה בפארק הירקון, אחריה הולך לשבור רעב בתחנת הדלק- ומזמין סביח איך לא?
ד"ר סביח מגיש לי מנה עמוסה בכול טוב, התערובת הכי, והכי טעימה עלי אדמות.. ורק אחרי התשלום מגיע להכרה שאני אחרי ניתוח חניכיים קטן, והמלתעות עדיין לא נפתחות די להכיל את כל הטוב הזה..
עדיין אופטימי ורעב, מצטייד בהרבה מפיות ועושה פעמי לשולחן פיקניק פינתי בפארק.
לאט עם המון סבלנות, מלקט עם האצבעות מהפיתה פעם עולה סלט מטפטף, פעם גוזר מהחציל השמנוני, פעמים עולה פרוסת ביצה קשה, או פיצוץ של חריף ועמבה..
בקיצור המרכיבים לא מסתכמים לסביח בכלל..
וזה מרגיש לי דומה לניסיון שלנו להבין דברים שכלית, לדבר על המקום לעשות את.. לשקלט את המציאות, זה לא רק להשטיח מילולית
כי בחוויה האמיתית אנחנו מקבלים את הסביח כולו, לא מפרידים דברים, חווים חוויה אחת והחווה את החוויה גם הוא אחד.
אנחנו לא מפרידים ל- זו חשיבה וזה רגש..
עכשיו אני רואה ועכשיו שומע.. החוויה נקייה מהגדרות ותוויות.
ואפשר שהחשיבה תנסה אחר- כך להניח תוויות, לסווג ולהפריד,
לטעון שאת זה *אני* בצעתי (אשליה) ושזו היתה הסיבה לעניין ההוא (אשליה)