אני קורא הרבה פוסטים על תודעה ושומע מורים, ובאופן תמוהה אני חווה אחרת את המציאות..
בחוויה שלי אינני חלל ריק או היעדר,
אלא נוכחות שמודעת לעצמה, מלאה וערה
אני ריק רק עבור מה שבתשומת הלב, פשוט נקי עבור נשוא תשומת הלב.
וזה הופך אותי למשהו מאד שונה מהיעדר!
זו מרחביות, אבל מלאה בכול מה שמעניין וכייפי ושאני אוהב.
יש לתודעה שאני יכולת כיוון, יכולת הצדקה פנימית,
כמו מצפן
שאם אני מקשיב לו הוא מאד בהיר
ואת הבהירות הזו אני מכיר ממש טוב, פשוט כי זה.. אני 🙂
*זה* אמיתי לחלוטין, וכול השאר שני לו
ואילו כל שאר הדברים- הם נמצאים מחוץ למרכז
שאר התרחשויות, מחשבות הם תלושים, חולפים-
יחסית לבסיס החוויה שלי!
הם אורחים ואני המארח, והם גונבים אותי כשאני ישן
אני לא סתם מרחבי, אני ער, מי שאני באמת- מבקש לצאת,
מבקש להתבטא במעגלים גדלים והולכים
וכעת זו הזדמנות נפלאה אולי חד- פעמית לחיות במלאות
עוד דבר שגוי הוא הניתוק
אנחנו יודעים שכל דבר עליו נתבונן יפסק מיידית, כעס, שמחה, עצב, חרמנות.. הכול נכבה. אבל הניתוק הזה אינו תכונה של התודעה-
כי מרגע שהתבוננו מהצד בדבר אנחנו בהתבוננות ולא ברגש
וכן אפשר להתחבר לחיים עם התודעה שאנחנו ודוקא להעצים את הרגש