רציתי לכתוב לכם הבוקר על שבירת הרגלים
על כך שיצאתי לרוץ עכשיו עם שרוכים פתוחים וחצי ריצה יחף
רציתי לשבח שלשבור הרגל- זה כמו כוס קפה פנימית
וואו הגוף מתעורר לתנועה חדשה, החשיבה מאותגרת והלב נפתח לאפשרויות נהדרות
ואז הבטתי לעצמי בעיניים.. נזכרתי שבעצמי במודע אני שובר הרגלים אולי.. אולי פעם בשבוע.. טוב חוצמה הכייף של ללכת בדרכים חדשים למקומות מוכרים 3>
למען האמת הצלחתי לתחזק שבירת הרגלים רק כשהייתי בקבוצות
יש משהו בסחף של החיים שלנו שמשטיח ומרדים
קשה לתאר עד כמה זה נכון, אני יכול להבטיח לעצמי נניח לסדר, למדוט
ואז אני נכנס למעלית עם אחד השכנים..
והאושר שיוצא מהמעלית כבר שכח את האושר שנכנס.. נקי מההבטחה לעצמי
🙂
בעצם רוב התרגילים שאני מלמד לשלב ביומיום נועדו להתעוררות,
אבל כדי שהם באמת באמת יקרו בחיים צריך תבלין נוסף-
להתעורר לכך שאנחנו ישנים
והתזכורת הזו חייבת להתקיים פיזית בתוך החיים, לא יעזור שנדע מחשבתית, כי החיים מכוונים את הפוקוס שלנו לאלף מחשבות אחרות.
בקבוצות עבודה- פנימית קיים מנגנון שלם של תזכורות שמיושם הדרגתית, למשל הפנמת ההתנייה-
*בכול פעם שאגע בידית* ==> אז אזכר ואעשה תרגיל.
למשל- אם פתחתי את המעלית בידית, או אחזתי בכתפיות של התיק שלי, אז אזכור להתבונן פנימה, או אבצע את התרגיל שהחלטתי עליו.
מודה שבקבוצה הרבה יותר קל ליישם באמת, אנחנו מייצרים עוגן שבועי, משתפים ומקשיבים אחד לשני משתתפים בנקודת המבט הסובייקטיבית של כל חבר ומבינים איזה חלק בנו חי את אותם קשיים אוניברסליים ובעיקר מעוררים אחד את השני ומזרזים את הלופים של ההתפתחות.