הפנמה היא בין המפתחות לעבודה פנימית
לא רק שלב חיוני בהתפתחות והעצמה אלא גם השלב הכי כייפי!
תחושת הריחוף הזו כשסיימתי ללמוד משהו ועכשיו סופסוף הוא חלק ממני, קל ליישום כמו עפעוף, חלק ממי שאני
הבחירה ללמוד היא *אופטימית*.. מאד
ספוגת תקווה שנגיע לשלב ההפנמה. זו נטייה קסומה, לא מובנת מאליה בכלל
התחלתי ללמוד דבר חדש, משקיע, זה ממש לא כייף
כי הנשימה נעצרת, כולי מכווץ, מרוכז, אני מיישם ומתקנים אותי
פחות נעים לספוג ביקורת, אני דורך על רגלי אחרים ומזיע.. אני אופטימי וממשיך בחזרות..
עכשיו סופסוף עושה נכון אבל עדיין חייב להתרכז, עוד לא כייף.. ולא מסוגל לחייך, לדבר, לשלב דבר.. קצת לחץ ואטעה
אם אני ממשיך לתרגל, לצבור שעות- מנוע- או אז קורה הלא מובן מאליו, אני רוקד.. עף.. ייששש!
רק עכשיו אני יכול לומר שנולדתי לזה.. רק בהפנמה אני יכול בכנות לאהוב, איך בכלל אפשר לדעת אם אנחנו אוהבים משהו מראש?
עכשיו *זה בדמי* אני רוקד רוק- אנד- רול לא רע, אבל רגשית מתבייש להזמין בחורות שרוקדות טוב יותר, וגם כשזה כבר קורה.. אני קצת מבוהל מלהוביל בנות שאני מרגיש שהן טובות ממני.. אז היכולת שלי צועדת אחורה- כך ההפנמה הופכת את הדרך לספיראלית
הפנמה, את כל כך חסרה כאן, ביוטיוב, בספרים
את שגורמת לטיול הביתה אל עצמי לקרות
להעמיק, להתממש ולהיות ספיראלי
את סיבה מרכזית להיותנו בעבודה הפנימית
את כייף וגם סיפוק
מציג עוד אלה אחת לפנתיאון, לימין אלת האהבה העצמית, אלת ההשראה (cecilia) והיצירה 🙂
מתחברים? מפנימים את זה 🙂
אז מה הפנמתם לאחרונה?