האם יכולה להיות משמעות למוות
עבור מי שאין לו תודעת מוות
כלומר מי שחי רק את ההווה ומודע רק להווה?
"את המוות איננו חיים" אומר ויטגנשטיין
"חיינו נצחיים כשם ששדה ראייתנו איננו מוגבל"..
יש הטוענים שעץ הדעת אינו מתייחס לבושה מעירום, כי זו תלוית תרבות.
אבל ידיעת המוות והפחד מהמוות נראית כתופעה אוניברסלית.
אם עץ הדעת הוא עץ המודעות למוות
מהו סודו של עץ החיים, שהאל מקפיד להפריד ביננו לבינו? האם באמת בכדי להעניק לנו חיי נצח?
איננו מודעים חווייתית לאפשרות מותנו
בכול זאת אנחנו יכולים לחוש על בשרנו את הכמיהה לאלמוות, לחיים נצחיים.
כפי שהיא משתקפת במיתוס הבבלי הקדום על גילגמש, היוצא עם חברו אנכידו, אל נוח הבבלי, הקרוי אותנפישתים, האדם היחיד שהמוות אינו שולט בו. גילגמש ואנכידו מקבלים מאותנפישתים את שורש החיים (הנצח) אבל בדרכם חזרה השורש נגנב מהם, והם שבים כלעומת שבאו.
האומנם היינו מאושרים יותר אילו חיינו לנצח?
או שמא יש בסופיות שלנו ברכה?
במדריך הטרמפיסט לגלקסיה נפגע וואובגר מקרן רדיואקטיבית שהופכת אותו לבן- אלמוות. לאחר כמה מיליוני שנה לוקח וואובגר על עצמו משימה, לעלוב בכול יצור חי, כולל האלים, הוא שט בחללית אותה גנב מת'ור האל, מקלל ומאשים כל יצור חי על כל כוכב, בשאיפה שמשהו ישים קץ לחייו
🙂
טבוע בי חשש מהריק ואני נאחז במלא, במוחשי, בקיים על כל גילוייו
כמה אבסורדית האחיזה בדברים, כי הם כולם מתכלים
לעומת הריק שאינו יכול להתכלות..
על פני זמן בגיל המבוגר ובעת מחלה אנחנו מרגישים את החידלון.
עבורנו פחד המוות הוא הפחד מחידלון, פחות הסבל העלול להתלוות למוות-
אם כי גם זה בוודאי מדאיג ומרתיע.
לא להיות, לא להשאיר כל זכר, מלבד אזכורים או זכרונות מתכלים..
החידלון הזה מתחיל להיות מורגש כבר לפני המוות הפיזי-
מורגש שמפסיקים לספור אותך, אתה פחות ופחות רלוונטי לאלה שבמוקד החיים עכשיו..
מה גם שגם הם יחדלו עוד מעט להיות ממש רלוונטיים, ויפנו יותר ויותר מקום לדור הבא אחריהם.
כשאנחנו מסתכלים קדימה נדמה שגם לא מחכה לנו שום דבר טוב במורד הדרך.. רק החידלון הולך ומתרחב, הולך ומעמיק..
אנחנו מתחילים להיאחז בעובדה שאנחנו עדיין חיים, עדיין שפויים, עדיין ניידים, יחסית..
אנחנו ממשיכים להילחם בחידלון בכול מני דרכים, ממשיכים להיות פעילים, דואגים לשייכות לקבוצות, לתחושת ערך, למועילות.
כמו במקרים אחרים, התגובה האוטומטית שלנו אל מול המוות המתקרב, ועל תחושת החידלון, *לא נראית לי מתאימה*
הרבה יותר משכדאי לברוח מהמוות ומהריק, ראוי לנו כבני אדם לנסות
*ללכת לתוכם! להיפתח אליהם ולחבק אותם*
ואולי צריך לתת להם לעטוף אותנו, אפשר להיות נוכחים בחידלון, בריק, באין, אולי אפשרי אפילו יותר מאשר להיצמד לטבורה של מלאות הקיום- רדיפה אחר היש, המלא.
למשל כשאנחנו משתעממים, מחכים באפס מעשה בתור ארוך, אם נעצור את הדחף לברוח לסמארטפון.. נגלה שדווקא אז יש לנו תחושה חזקה של נוכחות, הגם שזו תחושה פחות נעימה, שאנו מנסים להיפטר ממנה..
החידלון הגמור אינו יכול להיות מפחיד, כשם ששינה עמוקה ללא חלום אינה מפחידה, והיא אפילו די נעימה.. אמנם איננו יודעים בוודאות שנתעורר, ויתכן באמת שלא נתעורר לעולם.
הפלא, המיסתורין, הבלתי מובן- אלה הם החיים שבנו ושמסביבנו, האנשים שמקיפים אותנו, הצמחים, הנופים, בעלי החיים, האסונות והשמחות, לאו דווקא שלנו, של כל אלה שחיים בעולם.
בתור צופים, אנחנו לא באמת רק חלק מהעולם, אנחנו חווים שאנחנו מתבוננים בעצמנו ובו.
יש בנו צד שמשחק את האדם החי
אי אחרת אי אפשר להתבונן ולהיות נוכחים במתרחש ובנו.
אבל כדי להיות נוכחים ולראות עדיפה הריקות על המלאות
כשאני מלא בהצלחה או כישלון אני מתחיל להאמין במה שקורה, ואז
אני מאבד את חוויית הפלא
בראייה כזו יותר קל עם השנים לוותר על תפקידנו כביכול בעולם
עקרון שמאפשר לך לחיות באופן יותר ויותר פשוט
אני חי את מה שקורה, את מה שיש ואת מה שמעבר למה שיש- דברים שנראו חסרי משמעות מקבלים פתאום משמעות, דברים אחרים מאבדים ממשמעותם.
למשל הרשמים שאני מקבל מאחרים בהקשר המוגבל של העבודה המקצועית..
ולעומת זאת מפגש עם אדם, או טיול יכולים לפתע לנגן על המיתרי הלב.
באפשרותנו להתחבר חווייתית לריק, ממש בכול מצב ורגע, דווקא חוויית דבר עשויה להבליט את ה"אין- דבר", ובקצה השני של כל חוויה נמצא את החווה.
עבור עקרונות אלו בדיוק ואחרים נפגש ביום שישי ב- 10:00 ברמת אביב
לסדנה בת 4 שעות, בה נבדוק יחדיו מספר עקרונות של עבודה- פנימית, וביניהם גם "צעד אחד לאחור" שמוסיפה צד פרקטי לפוסט הזה, שנפגש?