ממבט של סמארטפון

תאר לך שהיית מתייחס לעצמך כמו שאתה מתייחס לפלאפון שלך.
כל לילה ולפעמים גם פעמיים ביום
היית מטעין את עצמך.
ומחבר את עצמך לאינטרנט ומתעדכן. 
ושומר עליך שלא תישבר.
ומוריד לך למוח אפליקציות חדשות 
שיתנו לך מבט מרענן על העולם.
ומוחק את האפליקציה של החדשות מהראש,
שלא תיכנס סתם כל חצי שעה.
ויודע כל הזמן אם יש או אין לך קליטה עכשיו.
וכשצריך שם את עצמך בצד מכובה ונותן לך לנוח.
והיית מחזיק את עצמך ככה ברוך
מלטף אותך
מדגדג אותך עם האגודל
ומסתכל על עצמך לחפש רעיונות חדשים 
וכיוונים ומפות ומילים ותמונות וצלילים.
ופעם בשנה או כמה שנים
היית מוסר את עצמך הישן
ומשתדרג באתה חדש. גדול יותר. מהיר יותר.
יפה יותר.
שלאט לאט היה משתלט עליך
והופך אותך לטרמפ שלו. זה שהתפקיד שלו זה רק לקחת אותו ממקום למקום.
ואז יום אחד כל האינטרנט בעולם היה נופל,
והעולם היה חוזר לשנות ה80.
בלי אינטרנט ובלי מסכים. 
ואז אנשים היו יוצאים לרחוב ושואלים אחד את השני מה קורה? גם אצלך נעלם העולם?
ולאט לאט כולם היו מתיישבים ומדברים,
כי גם החשמל נפל, וכולם היו צריכים להצטופף סביב נר אחד ולראות את הלהבה שלו מרצדת
ורוקדת 
ודועכת לאט לאט 
ואז בגלל שאין חשמל בעולם
הם היו נרדמים מחובקים 
מחממים אחד את בשני בכירבול עדין.
ואז יום אחד 
ילד אחד שנולד אחרי שהטכנולוגיה נעלמה,
היה מוצא אייפון ברחוב,
ושואל את אבא שלו
״מה זה?״
ואבא שלו היה עונה לו
פעם
ככה היינו מדברים 
בעידן הטכנולוגיה העתיקה
לפני שנזכרנו איך מדליקים מדורה ~

הטקסט מקסים של Amitai Elon